בחזרה מדרום אפריקה – מבט אישי וחוויתי על היבשת השחורה

רשמים מכנס   WAIMH קייפטאון, אפריל  2012

ד"ר נטע אבנר, יו"ר העמותה לבריאות הנפש של התינוק

אחד הרווחים המשניים מהשתתפות בכנסים של ה"ארגון העולמי לבריאות הנפש של התינוק" (WAIMH), היא ההזדמנות לגלות ארץ חדשה, להיחשף לתרבות חדשה, להגיע למקום שאולי לא היית בוחר בו כיעד ראשוני לתיור או לנופש.

היבשת השחורה לא משכה אותי במיוחד. דרום אפריקה, על אחת כמה וכמה. כיום אני מבינה משהו שהיה קיים בתודעתי באופן לא-מודע: לא ניתן להפריד בין יופיו הטבעי של מקום, לבין ההיסטוריה שלו על הדילמות המורכבות והקשות המאפיינות אותה. ואכן דרום אפריקה, היא ארץ יפהפייה, מרחבים אינסופיים, נופים מרהיבים, חיות אקזוטיות,  צמחייה עשירה, ושקיעות עוצרות נשימה.

ולצד זה, עולם של ניגודים ופערים תהומיים – למשל  שכונות הפחונים של השחוריםTOWNSHIPS) ) הנמשכות לאורך קילומטרים בפאתי הערים. קשה לדמיין כיצד בני אנוש חיים ושורדים בתנאים שכאלה; וילות מפוארות ומטופחות המוקפות בחומות ובגדרות חשמליות; אווירה מתוחה ואלימות עצורה בתוך הערים; ומראות שקשה להדחיק מהתודעה: נערות צעירות היושבות עם פעוטות בידיהן בצמתים מרומזרים בפאתי העיר ונראות כממתינות למשהו, אולי לתקווה כלשהי; או ילדים  יחפים, הנטפלים אליך והמבקשים כמה פרוטות לאוכל.

אפילו קייפטאון, הנחשבת לעיר בטוחה ורגועה, אינה משרה אוירה של נינוחות ורצון לשוטט בה. אמנם היא ממוקמת במפרץ יפה המוקף בהרים מיוערים; מעליה מתנשא הר השולחן שממנו נשקף נוף מרהיב על העיר; יש לה גן בוטני, אחד מהיפים בעולם ואיזור נמל המשוחזר באופן מרשים ובו חנויות יוקרה ובתי קפה רבים –  אך גם כל אלה, לא הצליחו לעמעם את תחושת אי-הנחת שקיננה בי, ולא אפשרה לי להשתחרר מן המועקה הכללית שליוותה אותי במשך השבוע ששהיתי בעיר.

הכנס ה-13 של  "הארגון העולמי לבריאות הנפש של התינוק" התקיים במרכז הקונגרסים המאוד מודרני והמרשים של קייפטאון, הממוקם בלב האזור העסקי של העיר. את ערב הפתיחה של הכנס אפפה אווירה מיוחדת. להתרגשות, המאפיינת ערב פתיחה של כל כנס, נוספה הפעם תחושה של ציפייה למשהו נוסף, למשהו אחר, לחוויה שונה… במהלך הערב פגשתי אנשים חמים, פתוחים, מחייכים, היוצרים קשר בלתי אמצעי.  הארגון היה לעילא, האוכל מעולה ובשפע, עובדה שהוסיפה לאווירה הנעימה והייחודית.

ואכן, היה זה כנס מרתק. כנס מעשיר מבחינה מקצועית, שבו נחשפנו לממצאי מחקר חדשים ושמענו הרצאות מעניינות על בריאות הנפש של התינוק ברחבי העולם. היה זה כנס שחיבר את הקהל ללבה של היבשת השחורה ונתן מבט מעמיק על הטרגדיה האנושית המתרחשת בה. בהרצאות מאלפות נחשפנו לאומללותם של מאות אלפי תינוקות ואמהות. המרצים המקומיים הצליחו להעביר באופן מטלטל את החוויה של "זעקי ארץ אהובה".

מטבע הדברים, בחמשת ימי הכנס הושמעו עשרות הרצאות תיאורטיות וקליניות והתקיימו פאנלים מגוונים, אך שלוש ההרצאות שנישאו בערב הפתיחה הותירו בי רושם עמוק במיוחד.

ההרצאה הראשונה, שכותרתה:  "מדרום אפריקה באהבה ובסליחה: מסע אל האלימות וחזרה ממנה", ניתנה על ידי הגב' פומלה גובודו, Pumla Gobodo-Madikizelan, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קייפטאון. אישה שחורה, מרשימה בהופעתה, שהייתה חברה ב"ועדות האמת והפיוס", ועדות ממלכתיות שהוקמו בדרום אפריקה בשנת 1995, שנה לאחר סיום האפרטהייד. תפקידן היה לחקור, לתעד ולהוקיע את עוולות המשטר הקודם וגם את מעשי הטרור של ארגוני האופוזיציה השחורים שלחמו נגדו. המטרה הייתה לפצות ולשקם את נפגעי תקופת האפרטהייד משני הצדדים.  הוועדות פעלו במטרה לאפשר לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות באשמתם, עם אפשרות חנינה לאלה שיודו הודאה מלאה.

 בהרצאתה תיארה פומלה גובודו עבודה קבוצתית מצמררת של עימות בין מצד אחד קורבנות, נשים שחורות שחוו טראומה מאסיבית, אם בעצמן או באובדן יקיריהן ומצד שני, קצינים לבנים של משטר האפרטהייד שהתעללו ופגעו בהן או בבני משפחותיהן. היא התחקתה אחרי  התהליכים הלא-מודעים המאפשרים קיום קשר אמפאטי בין הקורבן לתוקפן, על הדרך להגיע לסליחה ולהבין את החרטה.

ההרצאה השנייה הייתה שונה בתכלית. ד"ר אוליאנקה אוגבודון מניגריה,  Olayinka Omigbodun  נשיאת ה"ארגון העולמי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר"  (IACAPAP), עלתה לבמה לבושה בבגד מסורתי מאוד צבעוני, ובקול רם, בוטח, כמעט זועק, נשאה את דבריה שנשמעו כדברי מטיף העומד בשער. כותרת הרצאתה הייתה:

"Reducing the  burden of infant health problems in Africa: Our collective responsibility!"   

היא הציגה נתונים קשים הנוגעים למצב התחלואה ובריאות הנפש של הילד באפריקה בכלל, ובדרום אפריקה בפרט. חלק מהנתונים ידועים, אחרים חדשים, אולם האופן הישיר והחותך שבו  הם הוצגו, אינו מאפשר הדחקה או התעלמות. כך למשל, תמותת הילדים באפריקה היא  הגבוהה בעולם; בניגוד לקורה בשאר ארצות העולם השלישי, בדרום אפריקה לא הצליחו לצמצם את שיעורי תמותת התינוקות; 20% מהתינוקות השורדים את הלידה מתים בטרם הגיעם לגיל חמש; 30% מהתינוקות נולדים עם מומים, סיבוכים או פגיעות התפתחותיות כלשהן;  20-45% מהנשים בהיריון סובלות מהפרעות נפשיות כלשהן; רק חצי מכלל התינוקות יונקים.

אוגבודון גם הציגה נתונים לגבי מצבן של הנשים באפריקה וגורמי הלחץ שבהם הן נתונות. הרבה מאוד אמהות הן נערות מתבגרות. בניגריה, למשל, מחצית מהבנות נישאות עד גיל 10!; שיעור מאוד גבוה של אמהות ותינוקות ננטשות על ידי הגברים מיד לאחר הלידה. פרידות, גירושין  ואמהות חד-הוריות – כל אלה כלל אינם מקובלים בחברה האפריקאית, ואישה הננטשת  נחשבת לזונה וזוכה ליחס משפיל מהסביבה ומהמשפחה; ולילדים שיש להם אבות, לרוב אין להם קשר אתם עד  גיל 10-12. אם נוסיף לכך את התזונה הירודה והלקויה, את תנאי המגורים המזעזעים, את היעדר המעקב במהלך ההיריון, את חוסר הפיקוח על תנאי הלידה, ואת קיומם של  נישואים פוליגאמיים – אנחנו רק יכולים להתחיל לדמיין מהי המשמעות של להיות תינוק באפריקה.

ועוד נתון מדהים: בכל רחבי מדינת ניגריה הענקית לא קיים ולו מרכז אחד לבריאות הנפש של התינוק!

בדברי הסיכום קראה אוליינקה אוגבודון להתגייסות ולקיחת אחריות בתחום בריאות הנפש של התינוק. היא דיברה על האתגר הגדול: ללמד ולאמן הורים; להשקיע בצמצום גורמי הסיכון; להיות רגיש יותר לצרכים הפסיכו-סוציאליים של התינוק; להכשיר ולגדל צוות מקצועי, ולבנות תוכניות בבריאות ובחינוך.

ערב הפתיחה הסתיים בהרצאה של מרק טולימסון, Marc Tomlinson , ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטלנבוש (STELLENBSOH) בדרום אפריקה, שכותרתה:

One Hundred Fifty-Five million infants and children in search of an Evidence Base: Thoughts towards an African Research Agenda

בהרצאה  סקר טולימסון שלושה מחקרים שנעשו בדרום אפריקה. האחד, על התקשרות; השני, על אפיוני הקשר אם-תינוק, והשלישי, על דיכאון של אמהות לאחר לידה ( 35-41%! ). מאחר שהצוות הרפואי, המקצועי והמחקרי העוסק בכך הוא דל, ובנוסף קיים קושי להגיע למקומות מרוחקים ומנותקים, ועל מנת לקיים עבודה קלינית ומקצועית, טולימסון וצוותו נעזרו בנשים שהוכשרו בתוך הקהילה לשמש כאנשי צוות שתפקידם ליצור קשר עם האמהות המקומיות. כמו כן, סיפר על בניית תשתיות לפיתוח מודלים להתערבויות טיפוליות בגיל הרך בשכונות הנחשלות של קייפטאון.

אין בלבי ספק שערב פתיחה כה מעשיר, מרתק וטעון רגשית לא היה יכול להתקיים במקום אחר. כל מי שנכח באולם חש שהוא מתחבר בעוצמה לעובדת הימצאותו בדרום אפריקה, במפגש מטלטל עם המורכבות העצומה, הניגודיות, והפערים – החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והאנושיים – התהומיים, הקיימים בין חברת השפע המערבית לבין העוני, הפיגור והכשל של היבשת השחורה.

למחרת בבוקר, מלווה אותי תחושה של אי-נחת. אני מסתובבת בקהל, מדברת עם אנשים, ולמרות האווירה הנעימה והחמה, משהו מטריד אותי. לפתע, נופל האסימון. בכנס  כ- 700 משתתפים וביניהם  כ-100 מדרום אפריקה, אך לא יותר מעשרה מהם שחורים. עוד ביטוי לפער המותיר בי תחושה של חוסר נוחות – היכן כל אנשי המקצוע המקומיים? רבים מעמיתיי מרגישים כמוני, אחרים כלל אינם שמים לב.  אני מעלה את השאלה בשיחה עם אחד המרצים המקומיים, בחור לבן, שלא נראה מופתע כלל מעצם השאלה, אבל מורגש שהוא אינו חש בנוח איתה. הוא מסביר, שהרבה מאוד סטודנטים שחורים לומדים פסיכולוגיה, אבל לאחר קבלת התואר הם מעדיפים שלא לעסוק במקצוע, ופונים לתחומים אחרים שבהם ניתן להרוויח יותר. כך, גם לגבי בוגרי לימודי רפואה, המעדיפים התמחויות "יוקרתיות" על התמחות בפסיכיאטריה.

אם זה המצב לגבי הבוגרים – אני מקשה – אז היכן הסטודנטים?  מדוע הם אינם נוכחים בכנס? התשובה שאני מקבלת אינה מספקת אותי, אבל אני לא מעיזה להפנות את השאלה ישירות לאחת המשתתפות השחורות. אפשר שאני חוששת להתמודד עם תשובה אחרת, אמיתית יותר.

במהלך הכנס, היה קשה לבחור מתוך העושר הרב של הרצאות תיאורטיות, הצגות קליניות, סימפוזיונים ופאנלים. לא מעט מהם נגעו בנושא של השפעות בין-תרבותיות ותגובות פוסט טראומטיות למצבי לחץ קיצוניים. אחד הלקחים העיקריים והמאלפים שאני לוקחת מהכנס, אכן נוגע לנושא הרב-תרבותיות, המוכר גם לנו כל כך טוב, כלומר כאשר המטפל והמטופל באים מרקע תרבותי שונה, כשלעיתים הפער הוא גדול ומקשה על התקשורת. בהקשר לכך שמענו על התערבויות קליניות בקרב האינדיאנים בצפון קנדה, בקרב ניצולי הצונאמי באזורים נידחים של אינדונזיה, וגם בקרב קהילות השחורים בהארלם, ניו-יורק.

המכנה המשותף בכל העבודות שהוצגו, למרות האפיונים הייחודיים של כל אחד מהם, הייתה התייחסות רגישה לתרבות שונה; שמענו על הנכונות ללמוד ולהכיר את אורח החיים הייחודי של התושבים המקומיים; על המאמץ שעשה הצוות הטיפולי להתאים את עצמו לנורמות אחרות ועל חשיבות המפגש בסביבה הטבעית; על כך שאין לכפות שפה, התנהלות או אמות מידה ונורמות זרות ולא מוכרות. גישה מקצועית אנושית זו בהחלט נותנת חומר למחשבה באשר לעבודה שאנו עושים בארץ.

ובאותו הקשר, מהרצאתה של פרופ' אסטריד ברג, ESTRID BERG, מרצה (לבנה) מאוניברסיטת קייפטאון בנושא הפסיכותרפיה אם-תינוק בדרום אפריקה, למדתי, שעל מנת ליצור קשר עם אם בשפה שאינה מוכרת, אין די במתורגמן  שיתרגם את המילים, אלא יש צורך במתווך תרבות אמיתי, שיהיה נוכח לאורך כל הטיפול, שיבין לנפשה של האם, שיכיר את אורח חייה, ויעזור למטפל להתמודד עם חרדותיו שלו מהלא-מוכר, מהלא-ידוע ומהבלתי-צפוי, על מנת שיוכל להיות קשוב לאחר שממולו.

עוד שמענו בכנס על פרויקטים קליניים הנעשים באזורים שונים של דרום אפריקה, שבהם הצוות הטיפולי נכנס לתוך ה"טאונשיפס" (שכונות הפחונים), וכנגד כל הסיכויים מנסה ליצור קשר עם האוכלוסייה, לאתר אמהות בדיכאון, לתמוך ולהנחות. מרגש היה לשמוע שלעיתים, הצוות הטיפולי מגיע עם סירי אוכל ובאמצעותם יוצר קשר עם האמהות הרעבות.

כמעט חודש חלף מאז חזרתי ארצה, ועדיין מעסיקות אותי סוגיות הנוגעות למידת האחריות שיש לנו אנשי העולם המערבי כלפי האמהות והתינוקות באפריקה, ושאלת היכולת שלנו לתרום מהידע  והניסיון הקליני הרב שצברנו לשיפור, ולו במעט, של המצב העגום של התחום  הקרוב לליבנו – בריאות הנפש של התינוק.

שבתי עם רגשות מעורבים. מחד, מוקסמת מיפי הטבע, הצבעוניות ומהחום האנושי; ומאידך, עם מועקה גדולה מהנחשלות, האומללות, המצב ההומניטארי הירוד, ומהדרך הארוכה שהארץ הזו צריכה עדיין לעבור.

זעקתה של אפריקה –  אכן נכנסה עמוק לליבי!