מערכת היחסים האחאית הינה מערכת עוצמתית. זוהי מערכת המאפשרת לנו להרגיש בטוחים, שייכים; מאפשרת לנו להזדהות ולאהוב. מאידך, זוהי מערכת יחסים שעשוייה לעורר כעסים, אכזבות, קנאה ואף שנאה. אחים הם האנשים אשר, לרוב, אנו מבלים הכי הרבה "זמן חיים" עימם, מהגיל הרך ואף מלידה ועד הבגרות המאוחרת. בעצם, ניתן לומר כי אמנם הגנטיקה והסביבה ההורית הינן חשובות, אך גם לסביבה האחאית השפעה מכרעת על התפתחות האישיות.
לצד זאת, נושא האחים "חמק מתחת הרדאר" של החשיבה הפסיכואנליטית. ייתכן וההיעדרות של נושא האחים מהספרות נבעה בעיקר מהתייחסות כמעט בלעדית ליחסי העברה אופקיים – כלפי קבוצת השווים – כמונעים מיחסי העברה אנכיים – קשר הורה ילד. אפילו הספרות הפסיכולוגית המשפחתית והקבוצתית הדגישה שהקשיים המשפחתיים נובעים, לרוב, מתפקוד לקוי של המערכת ההורית. כך, הזיקה בין הסובייקט לאחר הייתה כמעט אך ורק זיקה אנכית, שבין הסובייקט להוריו. האחים נותרו בצל, כשחקנים משניים ואף כניצבים בדרמה הנפשית אשר התרחשה בין הסובייקט להוריו.
לאור זאת, מטרת הכנס היתה להעלות למודעות את נושא חשיבות האחאות להתפתחות. ההתנסויות הראשונות בחוויית הביחד מאפשרת לאחים את חוויית ה"אנחנו", אשר מופרדת מחוויית ה"אני". החווייה הזו של ה"אנחנו" תהיה מוכללת לאחר מכן ליחסי חברות וזוגיות, ולכן היא כה קריטית.